ירושלמי- היחס לחברון

"הִ?וא חֶבְר?וֹן בְּאֶ?רֶץ כְּנָ?עַן"

בעבודת קרבן התמיד מידי בוקר בבית המקדש שבירושלים, מוזכרת העיר חברון, וכך אומרת המשנה במסכת תמיד: "אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי. מתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? והוא אומר: הין."

הריטב"א (יומא כח) אומר שבפשטות הסיבה היא הלכתית, שכשהיה מאיר בחברון, היה השחר ברור כפי המידה הדרושה לשחיטת התמיד. 

אבל הריטב"א מציין שבירושלמי אומרים שהטעם הוא פנימי רוחני. לשון הירושלמי (יומא פ"ג סוף ה"א): "ולמה עד שהוא בחברון והוא אומר הין? בא להזכיר זכות אבות."

יש כאן שני מאפיינים שמתאימים לדרכו של הירושלמי:

א. ההסבר של הירושלמי הוא הסבר רוחני לעניין הלכתי. בירושלמי האגדה מתחברת עם ההלכה, וניתן להסביר את טעם ההלכה גם בחשיבה רוחנית, מעולם האגדה. לשון הרב קוק זצ"ל: "מפני השפעתה של אור הנבואה, שהיא תמיד מופיעה באיזה מדה בארץ ישראל, גם על גופי ההלכות והגיונות סברותיהן".

ב. עצם ההסבר מלמד על קשר בין האבות לירושלים. כידוע המרכבה העליונה מורכבת משלושת האבות, בבחינת "קודשא בריך הוא", והרגל הרביעית היא דוד המלך, בחינת "שכינתיה".

כל יום של עבודת ה' במקדש שבעיר דוד היה נפתח עם החיבור בין חברון לירושלים. הדברים מתחברים לדברי הזוהר הקדוש (ג קיח), שארץ ישראל היא המקום המסוגל לחיבור הזה, מה שאין כן בחוצה לארץ. לאור הדברים הללו מובן יותר מדוע דווקא בתלמודה של ארץ ישראל מודגש החיבור בין עבודת המקדש שבירושלים עם זכות האבות, ישני חברון.